אם תשאלו אנשים ברחוב מה זה ברנדי, רובם יחשבו על איזה גבר ויקטוריאני מעונב עם כוס סניפטר עצומה. אבל הסיפור האמיתי של הברנדי קצת יותר... קשוח מזה. שנת 672 לספירה, ים מרמרה. צי ספינות ערביות מתקרב לחומות קונסטנטינופול, והביזנטים במקום לירות עליהם חיצים רגילים, שופכים נוזל שעולה בלהבות וממשיך לבעור גם מתחת למים. ה"אש היוונית" הזאת - שנקראה גם Aqua Ardens (מים בוערים) - הייתה לא פחות ולא יותר אלא זיקוק יין מוקדם. האב הקדמון של הקוניאק שימש בהתחלה כנשק להשמדה המונית.
איך הגענו מנשק מלחמתי ועד לתרבות הצריכה היוקרתית של ימינו? הכל קשור לטעות גדולה של כמה אלכימאים.
כשאיפור עיניים מזרח תיכוני פוגש סיר קסמים

תהליך הזיקוק נולד במקור בידי אלכימאים שהיו עסוקים בניסיונות נואשים להפיק מתוך מתכת רגילה זהב אמיתי, או את סקובי-דו של ימי הביניים: "סם החיים". הם שיחקו עם דוודי נחושת ענקיים ואדי אש רעילים. המילה עצמה, "אלכוהול", מגיעה במקור מהמילה הערבית "אל-כוחל" - כן, אותו פיגמנט כהה שנשים במזרח התיכון השתמשו בו לאיפור עיניים כתמצית איפור מרוכזת. דוד הזיקוק המפורסם, "האלמביק", הוא הלחם של השפה הערבית עם המילה היוונית אמביקס (כוס). ככה ששתיית אלכוהול מקפלת בתוכה היסטוריה של קוסמטיקה, כלי חרס יווניים ומלחמות.
כשהרופאים הבינו מה יש להם בידיים - נוזל מזוקק שעשוי מענבים - הם מיד קטלגו אותו כתרופת פלא. ב-1299, הרופא של האפיפיור קלמנט החמישי רקח לאדונו את יין הענבים המזוקק בטענה שזה יציל אותו. באירופה קראו לפלא הזה Aqua Vitae (מי חיים) - ובדרום צרפת (במונח ששרד עד היום) פשוט קראו לו Eau de vie.
העכבישים שמצילים את ההצגה והצבע שאיננו

בואו נדבר קצת פיזיקה וביולוגיה.
ברנדי נוצר מזיקוק של יין (לרוב יין די חמוץ ולא מוצלח במיוחד). מרתיחים אותו בדוד כפול, והאלכוהול מתנדף למעלה ונלכד. אבל הנה סוד קטן: רגע אחרי שהברנדי נופט ויוצא מצינורות הזיקוק, הצבע שלו שקוף לחלוטין. הוא נראה כמו מים או וודקה.
איך בכל זאת אנחנו מכירים ברנדי בנוזל בצבע ענבר-חום-זהוב נוצץ? ובכן, כל הצבע והטעמים (וניל, טופי, אגוזים) מגיעים מהעץ עצמו!
הברנדי השקוף והנקי נכלא בחביות עץ אלון למשך שנים, ושם הוא "שואב" צבע מחריכת דפנות העץ. תוציאו את העץ מהמשוואה, ותקבלו "פיסקו" - הברנדי הדרום-אמריקאי הלבן.
ופה הביולוגיה נכנסת לתמונה: אם יצא לכם לבקר במרתפי אזור קוניאק (המקום בו מייצרים את הברנדי המפורסם והיקר מכולם), בטח ראיתם שהם מפוצצים בעכבישים. קריפי? אולי. נחוץ? חד משמעית. עד לא מזמן, חביות העץ הקלאסיות היו מחוזקות ברצועות עץ ערבה הדוקות. קרדית קטנה ורעבה אהבה לאכול את אותן רצועות, מה שהיה גורם לחבית להתפרק ולנוזל היקר להישפך. מי הציל את הקוניאק שלכם? העכבישים. הם אוכלים את הקרדיות, ושומרים בכך על החביות. הצרפתים יודעים את זה ולכן להרוג שם עכביש נחשב למזל רע מאוד.

ההולנדים שחיפשו מקום, והחרק ששינה הכל
אז יש לנו נשק מלחמתי ורפואה. מתי התחלנו לשתות את זה בשביל הכיף?
תעשיית הספנות ההולנדית במאה ה-16 אהבה להצטייד ביין צרפתי. הבעיה שחביות יין תפסו חצי ספינה והחמיצו בדרך. קברניטים הולנדים קמצנים החליטו שזה בזבוז מקום: "נרתיח הכל, נזקק לנוזל סמיך קטן יותר - ובבית פשוט נשפוך פנימה מים חזרה". הם קראו לזה brandewijn ("יין שרוף" בהולנדית). במהלך ההפלגה, מלחים טעמו את הנוזל הסמיך כפי שהוא מהחבית והבינו שעלו פה על זהב.
אגב, למרות ההצלחה המסחררת בכל אירופה, סוף המאה ה-19 כמעט סגר את תעשיית הברנדי לנצח. חרק הרסני (כנימת הפילוקסרה) שרף את כל כרמי צרפת. בין לילה התעשייה קרסה, והמוני אנגלים עברו לשתות וויסקי במקום. ולחשוב שחרק קטן שינה את פני המיינסטרים לאלכוהול דגנים.
איך סנופ דוג וג'יימס בונד נותנים חיים חדשים למשורר העתיק

התדמית ה"זקנה" של הקוניאק והברנדי נוערה פעמיים בצורה דרסטית. הפעם הראשונה קרתה כשג'יימס בונד ("יהלומים לנצח", 1971) שלף בקבוק קורבוזיה בנינוחות רק כדי להשתמש בו כדי להצית את יריבו באש (חוזרים לאש היוונית, זוכרים?).
אבל הקאמבק ההיסטרי הגיע בכלל משנות האלפיים בארצות הברית: עלייתו ושגשוגו של ההיפ-הופ והראפ. פתאום, קוניאק זכה ליחסי ציבור שהוא אפילו לא חלם עליהם. סנופ דוג הלך על לנדי קוניאק שצבר תהילה במועדונים; לודקריס השיק מותג משלו תחת השם Conjure; והמותג הנסי הפך אולי למותג המוזכר ביותר בשירים בסוף שנות ה-90 (הלו, טופאק?). ראפרים אמריקאים לקחו משקה אירופאי מעונב והפכו אותו לסמל של עושר וגאווה.
5 דרכים ליהנות ממשקה על-זמני (מתוך מתכוני הספר העממי)
לפי הספר, הקוקטיילים הללו נוצרו באזורים ותקופות שונות מאוד. עכשיו כשיש לכם את הסיפור בראש, תנסו אותם. להלן, 4 נכסי צאן ברזל אלכוהוליסטיים.
Pisco Sour (פיסקו סאוור מטורף לאירועים)
<השתמשו בברנדי השקוף (פיסקו) שלא ישן בחביות ולקח אליו צבע עמוק. מתכון זה חוגג את הפירותיות הלא טרנדית של פרו.
פיסקו סאוור - Pisco Sour
כוס: לואובול
קישוט: דובדבן
מרכיבים:
60 מ"ל פיסקו
30 מ"ל מיץ לימון טרי
20 מ"ל סירופ סוכר
1 חלבון ביצה
קמצוץ של אגוז מוסקט מגורר
טעם: חמוץ-מתוק
משפחת קוקטיילים: סאוור
אלכוהול: פיסקו
Brandy Crusta
בשנת 1850, כשעדיין לא היו לנו טלפונים, בית מרזח בשם The Jewel of the South בניו אורלינס רקח את הקרוסטה, אחד הקוקטיילים העתיקים ביותר שממנו כנראה נחצבו שאר הקוקטיילים ממשפחת הדרים+ברנדי (ע"ע הסייד-קאר בהמשך).
ברנדי קרוסטה - Brandy Crusta
כוס: סניפטר
קישוט: תפוז
מרכיבים:
45 מ"ל ברנדי
15 מ"ל ליקר תפוזים
15 מ"ל מיץ לימון טרי
1 כפית סוכר
קליפת תפוז לקישוט
טעם: חמוץ-מתוק
משפחת קוקטיילים: קלאסי
אלכוהול: ברנדי
The Sidecar (הסיידקאר הקלאסי מעידן הג'אז)
המתכון של ההמינגוויי בפריז שמצוטט בספר. מהיר, קצר ואיכותי.
סיידקאר - Sidecar
כוס: קופ
קישוט: לימון
מרכיבים:
45 מ"ל קוניאק
30 מ"ל טריפל סק
15 מ"ל מיץ לימון
10 מ"ל מים קרים (אם משתמשים בקרח רטוב)
טעם: חמוץ
משפחת קוקטיילים: סאוור
אלכוהול: קוניאק
Horse's Neck
צוואר הסוס - Horse's neck
כוס: הייבול
קישוט: לימון
מרכיבים:
60 מ"ל ברנדי
120 מ"ל ג'ינג'ר אייל
15 מ"ל מיץ לימון
1 כפית סוכר
טעם: חמוץ-מתוק
משפחת קוקטיילים: סאוור
אלכוהול: ברנדי

